תודעה נשית 

תודעה נשית

לאור העובדה, כי לאורך אלפי השנים האחרונות, נשלטו הנשים ע"י הגברים בחברה, וכי רק במאה העשרים, חוקקו חוקים המשווים את זכויות האישה לזכויותיו של הגבר בחברה, ניתן להבין כי התודעה הנשית, עוצבה רבות בהשפעה התודעה הגברית השלטת. למעשה, המשקפיים דרכם למדו הנשים להתבונן על החיים, על עצמן ועל המציאות, היו משקפים גבריות.

במונח 'תודעה נשית' הכוונה, לתפיסת הנשים את העולם ואת החיים, אך גם לתפיסת האישה את עצמה, את המין הנשי בכללותו ואת רעותה האישה.

ישנה 'תודעה נשית כללית'. ו-'תודעה נשית סובייקטיבית'. כאשר שני סוגי התודעה, מושפעים מארכיטיפ האישה החברתי-תרבותי–תקופתי. התודעה הכללית מתייחסת לתפיסה של המין הנשי בכללותו, ואילו התודעה הסובייקטיבית, נוגעת ליחס של אישה כלפי עצמה ונשיותה.

עיון קצר בהיסטוריה מתקופת הציידים לקטים ועד אמצע המאה העשרים, משקף  יחס אמביוולנטי כלפי המין הנשי; מחד, האישה נתפסה כנחותה במעמדה בהשוואה לגבר. זאת בין היתר, בשל מגבלות פיסיות, אשר מנעו ממנה להיות ניידת כמו הגבר, בשל אי יכולתה להתרחק ממקום המגורים בגין טיפולה בילדים, הריונותיה וכן הלאה. בנוסף לכך, כוחה הפיסי היה חלש ביחס לכוחו של הגבר, מה שחיזק את מעמדו כמגן של המשפחה ואת מעמדם של הגברים כמגנים של השבט. אך מן הצד השני, האישה עוררה יחס של הערצה מצד המין הגברי. הייתה בהם הערצה כלפי הנשי, האישה, והאם כמקור החיים והנשמה; הקיטוב בארכיטיפ זה, בא לידי ביטוי בדימוי האישה כקדושה או קדשה. דימוים קיצוניים אלה היוו מקור  לפחד מפני כוחה של האישה, אך גם יראת כבוד כלפי דמות האישה הקדושה והטהורה. תפיסת אידיאלית ונשגבת מכדי להיות ממשית.

התודעה הנשית התעצבה בהשפעת מסורת תרבותית דתית של נחיתות נשית (כמו התפיסה כי בימי המחזור האישה "טמאה"), בעיקר בתחום המיני (למשל, הדחקת הדגדגן).

מעצבי התרבות (הלא הם הגברים), מצאו לאורך הדורות פגמים למכביר באופי ובהתנהגות הנשיים. בכתביהם אפלטון ואריסטו מתארים את הנשים כמעין עיוות של טבע האדם. ביוון העתיקה, התייחסו לנשים כנחותות מבחינה רוחנית ותרבותית. דימויים מסוימים בנצרות ייחסו לאישה דמות מפלצתית ושטנית. תפיסה אשר בססה גישה חברתית שלילית כלפי הנשים. ברוב התרבויות, נתפסה האישה לנחותה מן הגבר ועד לאמצע המאה ה-19  לא זכתה לחינוך ולהשכלה.

הוגי דעות לאורך ההיסטוריה היו גברים. לנשים לא הייתה כניסה להיכלי ההשכלה עד למאות האחרונות. לכן, כל עיצוב התרבות נעשה בידיים גבריות, עם מעט מאוד ביטוי נשי. מכאן, שעולמם הרוחני-תרבותי והחברתי של הנשים, התקיים באווירה גברית. הגברים הם שהיו הסופרים, התיאולוגים, אנשי הדת, האומנים, הפילוסופים, אנשי המדע והרוח וכן הלאה. הגבר היה האוטוריטה של האישה, למן היותה תינוקת ועד היותה אישה זקנה.

הדרך בה אדם מביט על המציאות, היא המציאות אשר תשתקף למעבד למשקפיים אותם מרכיב האדם. כלל זה נכון גם ביחס לנשים. רוצה לומר, כי הדרך בה האישה מביטה על עצמה, על חייה, על העולם והאנשים, היא המציאות אותה תפגוש לאורך חייה. כלומר, לאמונות ולתפיסות שלה על החיים, משקל משמעותי בסלילת המצבים ואנשים בהם תפגוש ובקביעת תגובותיה למצבים אלה.

העובדה שהגברים עיצבו את החברה והמסגרות בתוכה, על חוקיה וכלליה, אמונותיה ותפיסותיה, הינה בעלת השפעה אדירה בעיצוב התודעה הכללי, ובכלל זה בעיצוב התודעה הנשית. משמע, לנורמות הגבריות השלטות בחברה, הייתה ועודנה השפעה על המין הנשי ככלל ועל כל אישה ואישה לגופה.

מדובר באלפי שנים של השפעה, בהם המסרים העוברים בחברה, כי התכונות הנשיות ירודות לעומת התכונות הגבריות וכי התכונות הנשיות אינן חשובות ויקרות. מסורת אשר בה ההיריון והלידה איבדו בה מקדושתם. נוצרו אורחות  חיים, המחייבות כמעט את כל הנשים, לנהוג ולפעול בדרך המשבשת את מהלך החיים הטבעי בכדי ליישר קו עם הנורמות החברתיות. שנים בהן למדו הנשים לראות בעצמן ובנשיותן פגם, מכשול, קושי.

בספרה "רצות עם זאבים", אומרת ד"ר קלאריסה פינקולה אסטס, אנליטיקאית יונגיאנית בכירה, כי הנשים הפכו "לזרות בתרבותן הן". אחד מהסימפטומים של חברה גברית היוצרת ניכור של המין הנשי, הינו אובדן הקשר עם החלק האינסטינקטיבי האינסטינקטואלי  בנפש האדם. אובדן הקשר עם החלק הנשי-המרכזי באישיות בכלל ואצל הנשים בפרט. לדבריה כשאנו מאבדות מגע עם הנפש האינסטינקטיבית שלנו, אנו מתקיימות קיום הרוס למחצה, והדימויים והכוחות הטבעיים של הנשיות אינם מורשים להתפתח במלואם. כשאשה מנותקת ממקורה הבסיסי, היא מעוקרת. האינסטינקט ומחזורי החיים הטבעיים שלה אובדים, נטמעים בתרבות, באינטלקט או באגו – שלה או של אחרים."

לאחר ציד המכשפות, נוצרה טראומה לנשים ופחד מפני הכוח והידע הנשי, אשר עלול להוביל לסכנת חיים. הן למדו להסתיר את החיבור לחכמה העתיקה, הנובעת מהקשבה לאינטואיציה. הנשים איבדו את הקשר למקורות הידע הפנימיים ולתפקידיהם המסורתיים.         

ד"ר פינקולה אסטס מונה סימפטומים של הניתוק או עמעום מהחיבור לפן הנשי הקדום :1. " להרגיש יבשה במידה יוצאת דופן, עייפה, פגיעה, מדוכאת, מבולבלת, כאילו הפה חסום, כאילו הפנים מכוסים בזמם. לחוש בלתי מגורה, מבוהלת, עצורה או חלושה, לי השראה, בלי חיות, בלי נשמה יתרה, בלי  משמעות, עטויית בושה, ממורמרת כרונית, רתחנית, תקועה, נטולת יצירתיות, לחוצה, מוטרפת."

2."להרגיש נטולת כוחות, אחוזת ספקות כרוניים, מעורערת, חסומה, לא מסוגלת להמשיך עד הסוף; להעניק את הכוח היצירתי לאחרים; לבחור בחירות מתישות ומכלות בתחום הזוגיות, העבודה או החברות.; לסבול על מנת לחיות מחוץ למחזורים שלך עצמך; להגן יתר על המידה על העצמי; להרגיש חסרת תנועה, לא בטוחה, מהוססת, חסרת יכולת להכתיב קצב או לקבוע גבולות."

"לא לעמוד על הקצב שלך; להיות אחוזת מבוכה; להיות רחוקה מהאל או האלים שלך; לחיות בנפרד מההתחדשות שלך עצמך; לשקוע עמוק בביות, באינטלקטואליות, בעבודה או בחוסר מעש, משום שזה המקום הבטוח ביתר למי שאיבדה את האינסטינקטים שלה."

"נתקים אלה אינם מחלה של תקופה או של מאה, הם הופכים למגיפה בכל מקום ובכל זמן שבו נשים נלכדות, בכל עת שטבען הפראי נלכד בפח." טענה פינקולה.

כלומר, בעיתות בהן אין לנשים אפשרות לחוות את החלק האינסטינקטיבי אשר בהן, מה שאומר לאורך אלפי השנים האחרונות, הן באופן מסוים "מתייבשות". מאחר ונמנעת מהן האפשרות לגמוע ממעין האנרגיה, החכמה והידע הנשיים. המקור לכוח ולריפוי. נביעת האהבה המחוברת לאימא אדמה.

התודעה הנשית במצבים אלה, הינה חלקית למדי. וגם זו הקיימת, מלאה באמונות שליליות כלפי האישה, המין הנשי והנשים, בהשפעת התפיסה הגברית השלטת בחברה ובתרבות.

גישת האבולוציה החברתית מתארת את מעמד האישה לאורך ההיסטוריה, לפי תקופות; בתקופת הציידים לקטים, בשל חשיבות  התפקיד הגברי בציד וכל הפעולות מחוץ למתחם המגורים, אליו הייתה האישה כבולה, תרם רבות לנחיתות מעמדה של האישה, אשר הייתה מטופלת בילדים, בליקוט פירות וזרעים ואחזקת משק הבית. עם המעבר לחברת נוודים, הגברים היו שומרי השבט והמשפחה, ולכן עדיין נותר מעמד האישה נחות ופחות ביחס למעמד הגברי. בעת העתיקה ובימי הביניים היה נהוג משטר פטריארכאלי, אשר גם בו, הנשים חיו תחת מרות ושלטון גברי מובהק. עם התפתחות החקלאות, הפכה האדמה לרכוש, לקניין. החלו להיווצר מעמדות בחברה. האדמה קודם לכך, הייתה מקודשת ונתפסה כמעניקה חיים. האישה הייתה מחוברת ל"אימא אדמה". האישה הייתה קשובה באמצעות הפן הגופני והמחזורית הטבעית שלה לפעימות האדמה. אך מרגע שהפכה האדמה לכלי להשגת כוח, שליטה, מעמד, ממון וכד', היא איבדה מכוחה כנותנת חיים. או אז החל להתעמעם הקשר המסורתי בין האישה, לבין החכמה הטבועה בחיבור עם האדמה ומחזורי הטבע, עם מקורות הידע האינסטינקטואלי, האינטואיטיבי.

בתקופת ההשכלה  באירופה ובארה"ב, כחלק מתהליך שחרור העבדים, האריסים, השחורים ומתן אמנציפציה ליהודים, החלה לחלחל המודעות, כי גם הנשים זקוקות לזכויות.

עד למחצית המאה ה – 19, החברה הייתה עדיין פטריארכאלית. רק במחצית המאה ה–19  ובמאה ה-20, החלה התעוררות של התודעה הנשית אשר נרדמה, כאשר הייתה כפופה לשליטה של הכוח הגברי. אז החלו נשים, בצורה ממוסדת, ליצור שינוי במצבן. הן החלו לדרוש את הזכות לרכוש השכלה, הזכות להצביע, להית בעלות רכוש וקניין וכן הלאה. בעוד שהמאה ה – 19 הביאה עימה את השינוי בתפיסת מעמד הנשים ובתפיסת מקומה של האישה בחברה, הרי שהשינוי הפרקטי בעולם הפוליטי-חברתי ומשפטי התממש במאה ה–20.

האנושות והנשים עברו כברת דרך והנשים זכו באופן הדרגתי, להכרה ולשוויון זכויות בחלק גדול בעולם. יחסית לאלפי שנות קניין, זוהי קפיצת מדרגה משמעותית. מאז חבשו הנשים את כסאות המנהלים, הנהגה מדינית  ופוליטית, הצלחות אקדמיות וכן הלאה. אמנם הדרך עוד ארוכה וישנן עוד תקרות זכוכית רבות לעבור, אך חשוב לשים לב כי ישנה התקדמות.

עם זאת, גם לאחר מתן שוויון הזכויות והזכות לבחור, ישנן נשים רבות בעולם, אשר טרם זכו לחופש זה. נשים רבות מספור, אשר עדיין נתונות לחסדיהם של בני המשפחה הגבריים בסביבתן הקרובה. ניתן להוסיף, כי רבות הפעמים בהן מרות זו הינה אלימה ואגרסיבית, פוגענית ומשפילה. אך בחלקים אחרים בעולם, נשים מטפסות בסולם החברתי; צעד אחר צעד, מקדמות את השוויון בין המינים בחברה, על חוקיה והאכיפה המדורגת בהתאם.

בכדי לזכות בשוויון זה, חשו הנשים צורך להתאים עצמן ואורח חייהן לאווירה הכללית, אשר הייתה גברית ברובה המכריע. בהיכנס נשים בראשונה להיכלי המשפט והפוליטיקה, לא קדמו לכך תקדימים. הן נכנסו לנעליים גבריות. האישה הראשונה מנהלת בנק. האישה הראשונה מנהלת בית ספר. מנהלת סניף של חברה. וכן הלאה במעלה ההיררכיה השולטת. הן נכנסות לחברה גברית, המבקשת לשמור על הסטאטוס קוו. לכן, נשים רבות החלו לאמץ אורחות התנהגות וחשיבה גברים, בבואן לפעול ולהיות ב"עולם הגברי". עולם העבודה, הקריירה והפרנסה. המחיר של ההתיישרות לפי הכללים המוכתבים ע"י הגברים, הינו אובדן הזהות הנשית.

בתהליך זה, אימצו הנשים, באופן אקטיבי את התודעה הגברית, אך עם שינוי מסוים, הפעם הן משחקות במגרש יחד עם הגברים. הן נמצאות בשוק העבודה, במסדרונות הפוליטיקה, בחדרי התקשורת, בעולם האומנות והתרבות. הן משפיעות על החקיקה והאכיפה של זכויות הנשים ברחבי העולם ומבקשות להחדיר את השוויון לכל היבט בחיי האדם והאישה בחברה.

הפמיניזם בתחילת דרכו, בכדי לפרוץ את הגדרות החברתיות והמקצועיות, סתרו את הטענה, כי אישה אינה יכולה להיות שותפה שוות זכויות לגבר, בשל מגבלות פיסיות או פסיכולוגיות. הפמיניזם הקלאסי, ביקש להוכיח, כי האישה כשירה לעשות כל מה שגבר יכול. הגל הפמיניסטי הראשוני, ביקש להשוות בתפיסה הכוללת, את יכולותיה של האישה לאלו של הגבר. להראות כי הנשים אינן נחותות מהגברים. זהו מהפך בתודעה הכללית וכל שכן בתודעה הנשית. היחס של נשים אל עצמן עבר טרנספורמציה. לא עוד יצורים נחותים המושווים תדיר לרכוש ולקניין, אלא אזרחיות שוות זכויות וחובות בחברה.

שינוי תפיסתי זה, הגיע בין היתר, כחלק משינוי תפיסתי חברתית כללי וכלכלי מהותי, אשר חל בעיקר בחברה המערבית (אך לא רק) מאמצע המאה ה-19 ועד למאה ה-21.

שלושה הסברים תורמים להצלחת השינוי –

·         מאבקם של בודדים אשר הצליחו לקדם שוויון בין המינים.

·         שינוי תפיסתי בנוגע לזכויות של כל הקבוצות בחברה, ובכלל זה כלפי נשים.

·         פרי מאבק של ארגונים פוליטיים של נשים באנגליה ובארה"ב.

מבחינת התפתחות חברתית, ישנם מספר גורמים שלקחו חלק בהשפעה –

·         המעבר מחברה פיאודלית לחברה תעשייתית, בה הנשים החלו לקחת חלק, כדי להשתתף בהוצאות כלכלת המשפחה.

·         התפתחות מחברה סגורה לחברה ליברלית, המאפשרת פלורליזם בנוגע לסטאטוס חברתי ומשפחתי.

·         התפתחות מחברה מעמדית, לחברה תחרותית אינדיווידואלית, בה כל פרט הוא שותף ולכן זכאי לשוויון הזדמנויות.

אולם מתברר שדווקא בעידן של ערכי הפמיניזם והאמונה הרווחת שכל בני האדם נולדו שווים, מעמדה של האישה המודרנית אינו בכי?טוב. נראה, כי החתירה לעבר שוויון מוחלט בין המינים, הציב את האישה בסוג של מלכוד. מלכוד הנובע מהפרדוקס הנשי הקיומי; מחד, רעיון ההגשמה העצמית, החברתית והמקצועית של האישה מעודד נשים לפתח את עצמן. להגשים את הפוטנציאלים והיכולות הטמונות בהן. מאידך, הן עדיין הממונות העיקריות על הטיפול בילדים ותחזוקת הבית השוטפת. הרצון והצורך להחזיק ולהצליח לנהל משפחה ולהתפתח מקצועית במקביל. התמודדות הכרוכה לא פעם, בתחושות תסכול, חוסר שביעות רצון ואשמה. אשמה תמידית אם כלפי הילדים, הזוגיות, המשפחה, ואם כלפי העבודה, הקריירה וההתפתחות האישית.

הסתירות בין הציפיות החברתיות סביב תפקידה המשפחתי של האישה, לבין הרטוריקה החברתית ורצונותיה הלגיטימיים של האישה להשיג הישגים בתחום המקצועי, משדרות מסרים כפולים, והבחירה קשה ומכבידה על האישה. פתרון הקונפליקט מוטל על כתפי האישה, כאשר אוי לה מיוצרה ואוי לה מיצרה, שכן כל אחת מן האופציות הפתוחות בפניה עלולה לגרור רגשות אשמה על בחירתה. חלק ניכר מהנשים, מנסות לאחוז בחבל משני קצותיו.

לעומת הפמיניזם הקלאסי, המעודד תפיסה המשווה בין הגברים לנשים,  הפמיניזם המודרני גורס, כי קיים שוני בין גבר לאישה, וכי למרות השוני, אין להפלות בין גברים לנשים. הפמיניזם המודרני, מבקש לעודד מחשבה נשית עצמאית. המעודד ביטוי יכולותיה של האישה, מבלי לנסות להשתוות לגבר בביטויה או בהתנהלותה בעולם.

אולם גם לאור פעילות התנועות הפמיניסטיות בחברה, עדיין מושפעת התודעה הנשית מזו הגברית. עדיין קיים מצב של אובדן הזהות הנשית בחברה ואצל האישה. התנגדות לטבע הנשי הבסיסי, בכדי להתאים לחברה. נשים למדו להתנהג ולפעול כמו גברים, כדי להצליח לממש את השוויון. אך עדיף כי הנשים תצלחנה כנשים ולא כגברים. כלומר, שהפן הנשי יביאו לידי ביטוי ויגשים עצמו.

דפוסי החשיבה וההתנהגות הגבריים, עדיין שולטים בעולם; למן אופי ניהול חברות (בהשגת רווחים ושליטה בכל מחיר), דרך היחסים בין המדינות (המאופיינות בכוחנות, הפחדה והתגוננות) במקום בתקשורת. הדרישה מנשים במקום עבודתן, לבטא תכונות ודרכי פעולה גבריים ולעתים תוך הגעה לקצה גבול היכולת הביצועית, ומבלי לקחת בחשבון את המחזוריות (החודשית) הנשית.

גם בחברתנו ובתקופתנו, אישה מתקשה לממש את מהותה הנשית בחברה. התפיסות הגבריות להישגיות, שליטה וגוף נערי, תופסים את מקום התכונות הנשיות. העקרונות המנחים של הצלחה, הנמדדת ע"י כוח, שליטה וכסף, ממירים את מקום וחשיבות הרגשות והרגישות הטבועים באופי הנשי.

הכותבות הצרפתיות הפמיניסטיות  משנות ה–70 המאוחרות ושנות ה-80 המוקדמות - הלן סיקסו ו-לוס איריגארי טוענות, כי השפה מייצרת את המציאות והשפה של החברה היא גברית. לדעתן, הנשים לא יוכלו להשתחרר מהפטריארכיה, עד שלא ישתחררו מהשפה והחשיבה הגברית.

סיקסו ואריגארי מחברות בין השפה לבין הגוף; לדבריהן, השפה משקפת את הגוף. השפה השלטת היא גברית והיא מסומלת בפאלוס, הנובעת מהמיניות הגברית. זוהי מיניות מכוונת מטרה. ליניארית. וכמו הכתיבה והשפה הגבריות, כן היא מוגדרת ובה הפאלוס הוא האחד והאישה היא 'האחר'. זוהי שפה פאלוצנטרית, בה מונצח הדיכוי של הנשים. המיניות הנשית, לעומת זאת, היא עגולה; מלאת אזורי עונג וגמישה. כתיבה ושפה נשיים בשל כך, יישקפו את הגוף והחשיבה הנשיים. סיקסו ואריגאגרי מעודדות נשים לחשוב אחרת. לחגוג את היותן 'אחרות'. הן רוצות שנשים תהיינה סובייקט בכלל, וסובייקט מיני בפרט, ולא אובייקט של מישהו אחר.

הגיעה העת להשתחרר מן הפחד הקדום. לחבור בחזרה למקור הידע הקדום. לחיות חיים בעלי אופי נקבי – נשי. להקשיב לגוף ולאימא אדמה. להאזין למחזור הטבעי. לשלב את האינטליגנציה הרגשית והאינטואיציה במערך הכוחות הפועלים בנו. להיות סובייקט.

הידע הנשי, נגיש לכל אישה שתקשיב לעצמה, תאזין לגופה ולאימא אדמה. זהו המקור לידע הנשי הקדום, האינטואיטיבי, האינסטינקטואלי הפראי.

כדי לבטא את הטון הנשי, על הנשים להדביק פער של שנים בספרות, באומנות, בכלכלה, במיניות, במדיניות, דת, בתקשורת, ובכל תחום בו הן הושתקו לאורך הדורות. על הנשים ליצור ולבטא את עצמן ולהביא למיצוי מלא של כישרונותיהן ומתנותיהן בחברה. זאת בין היתר, כדי לשנות את הסטאטוס קוו לכדי איזון בין הכוחות הגברי והנשי הבאים לידי ביטוי בחברה ובתרבות. ככל שהנשים תקשבנה יותר לקולן הפנימי, יאזינו לגופן ותהיינה קשובות למחזוריותן, כן הן ישילו את המשקפיים הגבריות דרכם הן התבוננו ותפסו את החיים, העולם ואת עצמן. הן תחזורנה לתודעה הנשית הכוללת, ותסלולנה את השביל לתודעה חברתית מאוזנת ע"י קול, כוח והשפעה נשיים היוצרים הרמוניה בין המינים. התעוררות לאורח חיים נקבי עבור הנשים; אורח חיים מאוזן, בו האישה מקשיבה לידע הפנימי הנשי הטמון בה. איזון בין הפן הזכרי באישיותה לבין הפן הנשי. כאשר בזאת ישנו חיבור לאישה הקדומה, המחוברת למחזוריות הטבועה בה. נושמת את פעימת אימא אדמה.

לפיכך, מעמד האישה מתחיל באישה. בתפיסה בתודעה שלה. בשלב הראשון, יש להבין, כי התודעה האישית-סובייקטיבית של הנשים, מושפעת מהתרבות, מהחברה ומהחינוך. בשלב השני, יש לנקוט עמדה מול ההתניה החברתית וההשפעות התרבותיות הללו. הגענו לזמן ולמקום, בו מעמד האישה תלוי בכל אחת מאיתנו. כל אחת כשלעצמה וכולנו כאחת. איפה זה תלוי בנו? היכן אני כפרט ואנו כקבוצה אחראיות על מצבנו? המשקפיים דרכם האישה מתבוננת על חייה ועל המציאות, משקפים לה את אמונותיה, תפיסותיה המוקדמות, עמדותיה, זיכרונותיה ולקחיה. ניתן לומר, כי מעמד האישה, דרך עיניה היא, מתחיל במודעותה. ככל שהמודעות האישית והחיצונית גבוהה יותר, כן מעמד האישה, הן  בתחושה הסובייקטיבית והן במציאות הגשמית מתבסס. בסופו של יום, מה שקובע, זו הגישה וההרגשה של כל אישה כלפי עצמה. תפיסתה את עצמה ואת חייה. יש ואפשר לעקור אמונות ותפיסות מעכבות ומונעות הגשמה והתפתחות. ולטעת במקומן אמונות מקדמות, מעצימות, מחזקות ומפתחות.

תהליך שינוי התודעה הנשית הסובייקטיבית, מהווה חלק מהשינוי התודעתי הכולל, החל ומתרחש "מלמטה למעלה"; מהנשים עצמן. אישה ועוד אישה. כאשר התודעה הנשית תתפתח, תמצא את איזונה ונקודת השוויון, אז גם במציאות יחול שינוי משמעותי ויתרחש המהפך במעמד הנשי. תודעה יוצרת מציאות. תודעה נשית חדשה, יוצרת מציאות חדשה לנשים בעולם.

לנשים הזכות והאפשרות לתבוע חזקה על תודעתן ובכך על עצמן. הצעד הראשון, הוא לתבוע זאת מעצמן. לתבוע את עצמן מעצמן. רק אז ניתן להוציא זאת החוצה. לבטא זאת בעולם החיצון.

יש לך הזכות לתבוע חזקה על עצמך ועל חייך. יש לך הזכות לבחור בעצמך!

1. רצות עם זאבים, ארכיטיפ "האישה הפראית" – מיתוסים וסיפורים, קלאריסה פינקולה אסטס, עמ' 23

2. שם, עמ' 24

© כל הזכויות שמורות לשלומית זקן - מטפלת ומדריכה הוליסטית